פסק-דין בתיק עמש"מ 43622-11-12

1.         לפניי ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין למשמעת של שירות המדינה (עו"ד אורי כהן אב"ד, ד"ר רון לובל ומר אסף מנצורי) בתיק בד"מ 95/11. הכרעת הדין ניתנה ביום 9.7.12 וגזר הדין ניתן ביום 14.10.12.

2.         בגדרי הכרעת הדין זוכה המערער, שהיה במועדים הרלוונטיים בוחן נהיגה במשרד הרישוי במחוז תל-אביב, מעבירה של הטרדה מינית שיוחסה לו באישום הראשון בגין טענת המתלוננת כי במהלך מבחן נהיגה מעשי ליטף את רגלה ונגע בכתפה בניגוד לרצונה, לשם גירוי וסיפוק מיני. המערער זוכה גם מעבירה נוספת שיוחסה לו באישום השני לפיה במהלך מבחן הנהיגה הורה למתלוננת לעבור ברמזור אדום, תוך שלחש באוזנה שתמשיך לנסוע ולאחר מכן הכשיל אותה בבחינה. לעומת זאת, הורשע המערער, בהסתמך על עובדות האישום הראשון, כי השמיע בפני המתלוננת במהלך מבחן נהיגה מעשי ביום 24.5.10 אמירות ביחס למוצאו ולעדתו (המערער הוא מיוצאי תימן) וביחס למוצאה ועדתה של המתלוננת (המתלוננת היא עולה מרוסיה) ואמר למתלוננת כי יוצאי תימן רוחשים אהבה ליוצאות רוסיה. עוד הורשע בהסתמך על הנאמר באישום השני, כי במהלך מבחן נהיגה מעשי נוסף מיום 21.11.10, השמיע בפני המתלוננת אמירות ביחס למוצאו ולעדתו וביחס למוצאה ועדתה של המתלוננת בכך ששאל אם היא רוסיה.

3.         בשל האמירות שיוחסו לו קבע בית הדין כי המערער עבר עבירות משמעת לפי סעיפים 17(1)(2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: " חוק המשמעת"). בהקשרו של סעיף זה, הורשע המערער בכך שעשה מעשה או התנהג באופן שפגע במשמעת שירות המדינה, לפי סעיף 17(1). בנוסף, הורשע בכך שבהתנהגותו כלפי המתלוננת פעל בניגוד להוראת נוהל 1/2006 מיום 11.1.06 שעניינו מבחני נהיגה עיוניים ומעשיים והערכות מבחנים ובכך הפר את הוראות סעיף 17(2). בנוסף, הורשע בכך שנקט בסגנון דיבור בלתי נאות על ידי בוחן נהיגה כלפי נבחנת, מעשה שיש בו התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה, ולפיכך הורשע גם בעבירה לפי סעיף 17(3).

4.         בעקבות הכרעת הדין, גזר בית הדין על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה והפחתת חצי משכורת קובעת שתיפרע בשמונה תשלומים.

הערעור על הכרעת הדין

עיקר טענות המערער

5.         עיקר טענות המערער נסבו על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות הכלולים בהכרעת הדין. כך למשל, טוען המערער כי בית הדין קמא שגה במתן מהימנות גבוהה לעדות המתלוננת, למרות שלטענתו זו היתה רצופת שקרים וסתירות. בין היתר, טען כי קיימת סתירה מהותית בין גרסאותיה לגבי העיתוי שבו, לטענתה, נאמרו הדברים המיוחסים למערער, בין חקירתה בנציבות שירות המדינה לבין עדותה בפני בית הדין. סתירות נוספות נגעו, לגרסאותיה לגבי נוכחות מורה הנהיגה שלה במקום וכן לגבי השאלה מי כתב את מכתב התלונה ששלחה למשרד התחבורה. לטענתו, המתלוננת גם כבשה את תלונתה עד לאחר המבחן השני והסיבה האמיתית לכך היתה כישלונה החוזר במבחן.

6.         בית הדין, לטענתו, גם שגה בכך שקבע כי עדות המערער היתה "תזזיתית" וכללה הגזמות. זאת שעה שבפועל אופן מסירת העדות נבע מכך שהמערער היה נרגש ונסער ומוצף ברגשות בעת שנלחם על הוכחת חפותו, ועדותו היתה קוהרנטית מהימנה וניתנה מ"דם ליבו". לטענת ב"כ המערער, בית הדין גם התעלם מעדות מורה הנהיגה של המתלוננת שהיה בקרבת מקום, לא הבחין בשום התנהגות חריגה בתוך הרכב וכן במתן משקל לעדותה של המעסיקה של המתלוננת, הגב' גילי פיקרסקי, לגבי התרשמותה מתגובות המתלוננת לאחר מעשה, שהיתה לטענתו, בגדר עדות שמועה. לטענת ב"כ המערער, התביעה לא הצליחה להוכיח מעל לספק סביר, כי המערער אכן התבטא באופן המיוחס לו כלפי המתלוננת ולפיכך לא היה מקום להרשיעו בעבירות שיוחסו לו.

עיקר טענות המשיבה

7.         ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור וטענה כי בית הדין עשה את עבודתו בצורה יסודית ומעמיקה, ניתח באופן יסודי את גרסת המתלוננת ואת יתר הראיות ובכל מקום שבו נתגלה ספק לגבי דברי המתלוננת או לגבי התמיכה שהיתה להם בראיות נוספות, זיכה את המערער והרשיעו רק לגבי עובדות שסבר כי הוכחו מעבר לספק סביר. לדברי ב"כ המשיבה, המדובר במלאכה היומיומית של כל הערכאות המשפטיות לקבוע ממצאי עובדה וממצאי מהימנות, לאחר שהתרשמו באופן בלתי אמצעי מהראיות המובאות בפניהם, והכלל הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים מסוג זה. עוד לטענתה, גרסת המערער, שטען להגנתו, כי אינו נוהג להחליף מילים כלשהן עם הנבחנים היא בלתי סבירה ובלתי אמינה ובדין נדחתה על ידי בית הדין.

דיון והכרעה

8.         גם בערעור מן הסוג הנדון על הכרעת דין של בית המשפט של משמעת, הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית - אשר מתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדים הבאים בפניה - אלא במקרים נדירים. זאת כאשר אותם ממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות, או כאשר הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. ראו: עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(3) 470 (2004); עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה (19.8.07).

9.         בנסיבות העניין שלפניי, ערך בית הדין למשמעת ניתוח נרחב ומדוקדק של הראיות שהובאו בפניו, לגבי האמירות הלא ראויות שייחסה המתלוננת למערער, ובסופו של יום הגיע למסקנה, כי יש להעדיף את גרסת המתלוננת, אף אם נפלו אי דיוקים מסויימים בין הודעתה בנציבות לבין עדותה בבית הדין. זאת, משום שהאחרונים היו שוליים ולא נגעו במהות הדברים. עוד ציין, כי "עדותה של המתלוננת היתה אמינה, עקבית ורציפה (חרף קשייה בשפה העברית), ואילו הנאשם, בעדותו התזזיתית משהו, ניסה להרחיק עצמו ככל הניתן מהאמירות המיוחסות לו ואף הגזים בתשובותיו" (עמ' 8-9 להכרעת הדין). בכל הנוגע לאותן התבטאויות המיוחסות למערער, ביסס בית הדין את ממצאיו לא רק על עדות המתלוננת אלא גם על עדותה של מעסיקתה, הגב' גילי פיקרסקי, ששיגרה בשמה מכתב תלונה למשרד התחבורה ועל תיאורה את מצבה הנפשי של המתלוננת לאחר כישלונה במבחן המעשי השני. בית הדין קבע עוד, כי אותה עדה הותירה עליו רושם מצויין באמינותה ובמהימנותה וכי היא הפגינה ביטחון מוחלט בעובדה שהמתלוננת סיפרה לה אודות צמד המילים "תימני, רוסיה", בהקשרים השונים שנשמעו מפי המערער. תמיכה נוספת לגרסתה מצא בית הדין בעדותו של מורה הנהיגה, אבי דזוטס, לפיה, לאחר המבחן השני, הזמינה אותו המתלוננת לביתה, משום שביקשה לשוחח איתו בנוכחות בעלה וסיפרה לו ש"הבוחן התחיל איתה". בית הדין סבר כי לאותה אמירה, שעה שהיא באה מפי מורה נהיגה שמטבע הדברים מבקש לשמור על מערכת יחסים תקינה עם אותו בוחן במשרד הרישוי, הבוחן את תלמידיו, יש משמעות רבה.

10.       יוטעם, כי בית הדין נזהר זהירות רבה בקביעת ממצאים לגבי טענות המתלוננת, כי המערער ליטף את רגלה הימנית במהלך המבחן הראשון, בניגוד לרצונה, וכן כי חיבק את כתפה וכן לגבי טענתה כי המערער הורה לה מפורשות לנסוע באור אדום ולאחר מכן הכשילה במבחן. לגבי ליטוף הרגל, בית הדין ערך ניתוח מדוקדק של עדות המתלוננת כולל השימוש החילופי על ידה במונחים "נגיעה" ו"ליטוף" והתייחס לסתירות בעדותה בנקודה זו. בנוסף, לנוכח הספק שאותה נגיעה היתה אקראית וארעה שעה שהמערער שלח את ידו ליטול את מסמכי הבחינה לידיו, מצא בית הדין לזכותו בעניין זה. בית הדין גם נתן משקל לעובדה שהמתלוננת לא סיפרה על אותו אירוע בסמוך להתרחשותו, לא לבעלה ולא למורה הנהיגה שלה. לגבי הנגיעה בכתפה של המתלוננת, בית הדין מצא כי מדובר בגרסה כבושה שנמסרה לתובעת מטעם הנציבות, 11 חודשים לאחר שנמסרה תלונתה הראשונית של המתלוננת  ושנה ו-10 חודשים לאחר המבחן הראשון. המתלוננת בעניין זה גם סתרה עצמה במספר נקודות חשובות הנוגעות לתיאור האירוע ולגרסתה לא נמצאה תמיכה בראיות חיצוניות. לפיכך, זיכה בית הדין את המערער גם ממעשה זה. בנוסף, דחה בית הדין את טענת המתלוננת כי הורה לה שלא לעצור ברמזור אדום ולחש באוזנה "המשיכי", זאת מאחר שדבריה בעניין לא נתמכו כיאות בראיות חיצוניות, וקבע כי אילו התרחש האירוע כהווייתו, הייתה המתלוננת מוצאת לנכון לספר על כך למקורביה, לבעלה ולמורה הנהיגה. 

11.       מכאן, שבית הדין נקט בענייננו, בזהירות מרובה בהערכת הראיות ובניתוחן ונמנע מהשתתת ממצאים מפלילים כלפי המערער, בכל מקום שבו התעורר בליבו ספק ספיקא לגבי דיות הראיות. לאור כל האמור, ובוודאי לנוכח כלל אי ההתערבות הנוהג בכגון דא, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין שנומקו, פורטו ובוססו כדבעי וערעורו של המערער על הכרעת הדין נדחה.

הערעור על גזר הדין

12.       בערעורו על גזר הדין טען ב"כ המערער כי בית הדין החמיר עמו יתר על המידה, זאת שעה שהמערער, במשך למעלה משנה וחצי מתהלך עם אות קין על מצחו. לדבריו, האמירות המיוחסות למערער, שאותן כאמור הוא מוסיף להכחיש, הן אמירות שאינן בעלת אופי מיני ולכן לא היה טעם להחמיר עמו.

13.       ב"כ המשיבה טענה, מנגד, כי העונש הינו ראוי ומידתי ואינו חורג מרמת הענישה המקובלת ביחס לאמירות לא הולמות שנאמרו במצבים דומים. לא-זו-אף-זו, לדבריה, בענייננו, נתן בית הדין משקל מוגבר לנסיבותיו האישיות הלא פשוטות של המערער, המפורטות בסעיף 3.ב לגזר הדין ולפיכך הקל עמו. ב"כ הנציבות, עו"ד הוגינמן, שטענה אף היא בערעור, הוסיפה כי לאור הסמכות הנתונה למנכ"ל משרד ממשלתי, על פי חוק המשמעת, לנזוף בעובד נזיפה חמורה, עקב תלונה משמעתית, הרי שהעונש שנגזר במקרה דנן הוא עונש מקל ביותר, משום שמקרים שחומרתם היא בסדר גודל של נזיפה חמורה, כלל אינם מוגשים לבית הדין.

הכרעה